שמיר
היום נכין ארוחת שמיר. אתם יכולים לקרוא לזה פוסט קונספט, אתם יכולים לקרוא לזה פרוייקט של כתבה אחת, ואתם יכולים לקרוא לזה “זה מה שהיה לי במקרר בסוף שבוע”.
אבל תרצו או לא, היום נבשל עם שמיר.
ובמקרה של שמיר, לרוב התשובה לשאלה “תרצו או לא” היא “לא, תודה”. שמיר הוא באמת אחד מעשבי התיבול שסובלים מיחסי ציבור גרועים במיוחד: הרבה אנשים לא סובלים שמיר; המאכלים הידועים היחידים עם שמיר הם “סלט מלפפונים עם שמיר” ו”סלט תירס עם שמיר”, שאפילו בשווארמיות כבר הפסיקו לשווק אותם; עזבו את זה, אפילו “סלטי שמיר” לא משווקים אף סלט עם שמיר. אכן, המצב לא טוב, אבל המחיר דווקא בסדר גמור – 2 שקל לצרור עצום וריחני.
אז האם הפרסום השלילי הזה מוצדק? ברור שלא, אבל אפשר להבין אותו. שמיר הוא עשב מאוד משתלט בטעם ובריח. כדי להבין את העוצמה שלו נסו לחתוך שמיר. אח”כ נסו להיפטר מחתיכות השמיר שדבוקות לכם לידיים. וכשעשיתם את זה, נסו להיפטר מהריח שיידבק לכם לידיים שבוע שלם.
אבל הטעם, חברים, נפלא, ואתם לא צריכים להאמין לי בעניין – תאמינו לסבתא שלי מרים שאת הפשטידה שלה נכין היום.
פשטידת השמיר של סבתא
במקור היא נקראת פשטידת קישואים אבל בגלל אופיו המשתלט של השמיר הוא הצליח גם לבצע הפיכה ולהכניס את השם שלו – והאמת שבצדק, כי זו לא פשטידת קישואים רגילה.
- ¾ צרור שמיר קצוץ
- 3 בצלים גדולים קצוצים דק
- 2/3 קישואים מרוסקים (בפומפיה, על הגדול)
- 3 ביצים
- 1/2 כוס שמן קנולה
- 1 כוס קמח מעורבבת
- 2 כפיות א. אפיה
- 2 כפיות א.מרק פטריות (אם אין אז רגילה)
- 4 כפיות מלח
- פלפל שחור
ההכנה, כמיטב המסורת, בסגנון עוגה בחושה. את הקמח מערבבים עם אבקת האפיה בנפרד. לאחר מכן חותכים את הבצל, קוצצים את הקישואים בעזרת פומפיה (את הקליפות אפשר להשאיר ואפשר לקלף, איך שנעים לכם), ומוסיפים את כל שאר החומרים לקערה גדולה. אם אתם מושחתים, גררו גם גבינה לבחירתכם לתוכו. מערבבים את כל החומרים ויאללה לתנור.
בתנור שחומם ל-200 מעלות האפיה תיקח בערך 40-50 דקות, הפשטידה תתנפח קצת. בודקים עם קיסם שהיא יבשה באמצע ומוציאים.
שימו לב שהפשטידה תהיה מאוד רטובה בהתחלה ויהיה קשה לחלק אותה ולהגיש. אחרי שהיא מתקררת היא הרבה יותר קלה לטיפול.
גם את שארית השמיר שהיתה בצרור הענקי שלי לא בזבזתי. חתכתי לקוביות עוד כמה קישואים, תפוחי אדמה, ופרחי כרובית קטנים. את הכל ערבבתי עם השמיר, כמה כפות של שמן זית, מלח גס ופלפל. גם פה שווה להשקיע עוד קצת זמן באפיה – אחרי שעה הירקות אולי אכילים אבל אם תוסיפו עוד חצי שעה הם יהיו חרוכים, רכים ומוקרמים, והשמיר עוטף אותם באלגנטיות.
והרי לנו, ארוחת שמיר לתפארת.
פוקצ’ה
מה כותבים בפוסט הראשון של בלוג אוכל לגברים? מחפשים משהו שייצג את הבלוג כמו שצריך? כותבים מלא בדיחות מתחכמות בשביל למשוך תשומת לב? עושים המון טעויות של מתחילים? כנראה שכן.
אז בואו נתחיל עם פוקצ’ה. לחם איטלקי מגניב רצח שמכינים ברבע שעה עבודה (ושעתיים התפחה ועשרים דקות בתנור, אבל אתם יכולים לשבת מול הטלויזיה בזמן הזה) ומחסלים גם תוך רבע שעה. “מה כל כך גברי בפוקצ’ה?” אני שומע אתכם שואלים (אני לא, זו צורת ביטוי), אז דווקא די הרבה: זה לחם, קל להכין, טעים לאכול. אם זה לא מספיק, אז הפוד-גבר מכין כזה, סבבה? בנות מתות על זה.
סבבה, נתחיל. תרשמו: קילו קמח, קוביית שמרים טריים (קוראים לזה שמרית וזה מגיע עטוף בנייר כסף), שמן זית, מלח וסוכר. זה כל מה שצריך בשביל הבצק. לתוספות: עוד שמן זית, מלא שום ובצל אחד. אפשר גם להתפרע עם התוספות אבל קודם שהבצק יצא לכם כמו שצריך לפני שאתם דוחפים את הסלרי שלכם לכל מקום.
נתחיל. תשימו את השמרים בקערה גדולה, תפוררו אותם קצת עם היד ותוסיפו 3 כוסות מים פושרים-חמימים. זה צריך להיות חם מספיק בשביל להעיר את השמרים אבל לא חם מדי בשביל לשרוף אותם. פשוט תזכרו ששמרים זה בעצם יצורים חיים (שחיים רק בשביל להתפיח לחם) והכל יהיה בסדר. תוסיפו 4 כפות סוכר, 4 כפות שמן זית וכף מלח בסדר הזה, כי סוכר זה אוכל לשמרים ומלח הורג אותם. עכשיו תכניסו את היד פנימה ותערבבו. כן, עם היד.
עכשיו לאט לאט מוסיפים את הקמח ומערבבים, עדיין עם היד. עם הערבוב העיסה תהפוך לבצק, ואז לבצק דביק, ואז תוכלו להגיד בגאווה “איזה כיף, אני לש בצק!”. כשהבצק נראה יחסית אחיד ומרגיש כמו גוש דבק שאף פעם לא ירד לכם מהיד – זה סימן שהוא מוכן. תשאירו את הבצק בקערה, תעטפו את הקערה בניילון נצמד ותנו לבצק לנוח שעתיים.
כשתחזרו אחרי שעה וחצי, כי אתם חסרי סבלנות, ותראו שהשמרים גרמו לבצק לתפוח פי שלוש כמעט, לצאת מהקערה וללכלך את כל המטבח. זה סימן לשני דברים. א’ – איזה מגניב זה שמרים, ב’ – בפעם הבאה תשתמשו בקערה גדולה יותר. עכשיו זה הזמן לכתוש המון שום, להכין מלח גס (אפשר גם מלח שולחן, אבל אז הוא יקלל פחות), לחתוך בצל לפרוסות דקיקות ולחשוב על איזה עוד תוספות אתם רוצים. זה יצא מאוד טעים גם ככה, אבל אפשר להוסיף ירקות, גבינות, תבלינים… תתחילו קלאסי ותתפרעו אחר כך.
את התנור מחממים ל-180 מעלות (תבקשו עזרה ממבוגר אחראי אם זו הפעם הראשונה שאתם נוגעים בתנור, כי כבר 20 שנה אתם אוכלים רק ‘מנה חמה’) ועל שתי תבניות אפייה מניחים נייר אפייה, ומעליו מטפטפים קצת שמן זית. שתי תבניות אפייה כי החומרים יספיקו לשתי פוקצ’ות. ולמה שתי פוקצ’ות? יש שתי סיבות. קודם כל, כי קשה לי להאמין שאני אראה מישהו שמשתמש בחצי קוביית שמרים, חצי שקית קמח וכוס וחצי של מים. וחוצמזה – זה יצא כל כך טעים שאתם קצת תכעסו על עצמכם שלא הכנתם ארבע פוקצ’ות.
אז תשימו חצי מהבצק על כל תבנית, תמתחו אותו עם הידיים לאורך כל התבנית, ותתחילו לשחק עם התוספות שהכנתם מקודם. חלק מהקסם טמון בזה שדוחפים את השום והמלח לאמצע הבצק. וזה מגניב להעמיס המון בצל. מעל הכל תטפטפו עוד קצת שמן זית, ואז לתנור לעשרים דקות, אבל תבדקו שוב אחרי 17 דקות, ליתר בטחון.
מגניב, ראיתם מה קרה? אפיתם לחם. והוא גם יצא ממש טעים. ובא לכם לאכול הכל לבד ככה. אם אתם בכל זאת מגישים את זה למישהי (או מישהו, אני לא שופט) אז הנה כמה הצעות הגשה: לשים בקערה קטנה שמן זית וחומץ בלסמי ולטבול. לשים בקערה אחרת עגבניות קצוצות ממש דק ושום, גם לטבול (פוקצ’ה מטבילין פעמיים). אפשר גם למרוח גבינת שמנת, לנגב עם זה חומוס. לעטוף בזה שווארמה. מה שבא.
אז הנה, מתכון שאפשר לסגור בערך ב-15 שקל ו-20 דקות עבודה ואחרי זה לכתוב על זה באינטרנט ולצאת גבר. יאללה, אני חוזר להתכונן לאודישנים של מאסטר שף.
עדכוני פודגבר
לאחרונה בפודגבר
גם בפייסבוק
קטגוריות
בלוגים שאנחנו אוהבים לאכול
פרסומות
ארכיון
- July 2016
- January 2013
- December 2012
- August 2012
- July 2012
- June 2012
- May 2012
- April 2012
- March 2012
- February 2012
- January 2012
- December 2011
- November 2011
- October 2011
- September 2011
- August 2011
- July 2011
- June 2011
- May 2011
- April 2011
- March 2011
- February 2011
- January 2011
- December 2010
- November 2010