פתיתים זרחניים בנוסח צבא

אין כמו אוכל צבאי.

סתם, זה שקר. די דומה לשקר אחר שאתם מכירים, כשמסתובבים בחו”ל ואז מישהו אומר “אבל בתכל’ס, אין כמו בארץ”. גם שקר. בעצם, אולי אין כמו בארץ, אבל יש הרבה יותר טוב מבארץ.

אותו כנ”ל לגבי אוכל צבאי. יש מטבחים יותר טעימים ממנו. עזבו את זה, אני מכיר פחי זבל יותר טעימים ממנו. אבל יש בו משהו שלא תמצאו במקום אחר – ואני לא מדבר על הכמויות המסחריות של הסודה לשתיה, על השניצלונים בטעם חזה עוף, או על הפשטידת-שאריות-מאתמול. אני מדבר, כמובן על נוסטלגיה.

כן כן, לכולנו יש קצת נוסטלגיה מהצבא. לדוגמא, הפעם ההיא שהיית צריך לסגור שבת על איזה הר באמצע שום מקום ואז פתאום יוסי בניון הגיע כדי לשחק איתך כדורגל. או הפעם ההיא שצלצל לך הטלפון בדיוק כשהמפקד תידרך אותך וכולם צחקו.

טוב, אז אולי אין לי ממש נוסטלגיה לצבא, אבל לאוכל הצבאי דווקא יש לי. למה? כי אכלתי כל יום בחדר אוכל במשך חלק נכבד מחיי, ונשארתי בחיים כדי לספר. וכשהרמה הכללית כל כך נמוכה, כמה זכרונות טובים דווקא כן נשארים – העוגת שוקולד שפעם אחת יצאה מהתנור חמה (ה-6 לפברואר, דברים כאלה לא שוכחים), הפעם ההיא שהיה גם צ’יפס וגם קטשופ באותו היום, והפעם שהתנור של השניצל תירס נשאר בלי השגחה לכמה דקות.

אבל לפני כמה ימים התעוררה בי נוסטלגיה מאוד מסויימת – לפתיתים של הצבא. כן כן, הפתיתים השמנוניים המזעזעים הזרחניים שהייתי אוכל 3 צלחות שלהם ואז מתחרט למראה שלולית השמן שהם השאירו לי, בבטן ובצלחת. מנה שמגלמת את כל מה שלא בסדר באוכל הצבאי – ואת כל מה שלא בסדר אצלי שאני מת עליה.

במבט יותר עמוק, נראה לי עכשיו שהפתיתים הזרחניים היא מנה מחושבת אשר מגיע כהנחיה מהדרגים הגבוהים בצה”ל. שימו לב ליעילות שלה למערכת: זו מנה בעלת מרכיב אחד בלבד, שמחירו מעולם לא עלה; היא משאירה לך טעם שורף ולא ברור על הלשון בעת האכילה כך שלא תוכל להרגיש שום דבר אחר – או במילים אחרות, מנטרלת את אנינות הטעם שלך; הכתם הצהוב-זוהר שנשאר על הצלחות לדראון עולם פוטר את הצבא מבאמת לנקות אותן, כי הרי הכתם של הכורכום .כבר לא יירד משם; וזו מנה מזינה שיוצרת חיילים חזקים ונחושים (אם כי מלאי חרטה)

אוקיי, חזרה אלי ולהתעוררות הנוסטלגית. אחוז תזזית הלכתי למטבח למלאכת שחזור המנה (מה שמזכיר לי שבחדר האוכל בבסיס שלי היה חדר צדדי עם השלט המטריד “שחזור מזון”). מה שלא היה כל כך קשה, כי הרבה תחכום אין במנה הזאת. מה כן יש בה?

פתיתים. 7.90 שקלים למוצר כ"כ בסיסי

2 כוסות פתיתים
2-2.5 כפיות מלח
1.5 כפיות כורכום
חצי כפית סוכר
3 כפות שמן עבור טיגון + 2 כפות לבישול
בצל אחד בינוני (לא חובה, לא היה במקור)

את הרכיבים יש לבחור על פי אמות מידה צבאיות: הכי זול שיש. תקנו פתיתים של ויטה, אני מרשה לכם, ושלא תעזו להשתמש פה בשמן איכותי, זה יהרוס את המנה לגמרי.

ההכנה מספיק פשוטה כדי שכל טבח צבאי יוכל לעבור את בחינות הכניסה שלו: מטגנים בצל (אם רוצים, זאת תוספת שלי) בהרבה שמן 10 דקות על אש קטנה-בינונית, מוסיפים את הפתיתים לטיגון מהיר ומתבלים לפי הכמויות. מוסיפים מים רותחים לפי הכמויות על האריזה (או על פי פקודות מטכ”ל) ומוסיפים עוד קצת שמן (ליתר בטחון) ואז בישול לפי ההוראות: להביא לרתיחה, לכסות עם אש קטנה ל-10 דקות, ואז לכבות ולהשאיר סגור עוד 10 דקות.

למי שעדיין נמצא כאן, ועוד לא הלך להקיא בשירותים (או להתנדב למילואים, לחילופין), נספר שהמתכון הזה עובד אותו דבר גם עם פסטה (עדיף בצורות קטנות) – מבשלים את הפסטה כרגיל ואז מטגנים עם השמן והתבלינים מספר דקות.

איך אתם יודעים שהמתכון הצליח לכם? כתם רדיואקטיבי יופיע על הצלחת מיד עם היעלמותם של הפתיתים. ועוד סימן – לא תוכלו להפסיק לאכול את זה. אין, אין כמו אוכל צבאי.

אין, באמת שאין

 

10 תגובות

  • פתיתים בשמונה שקל? עבדו עליך.

  • היה צריך לעשות משהו עם כל הזרחן הזה ברגע שהוא יצא מהחוק..

  • אוי.

  • כמה אני אוהבת את האתר הזה.
    מצחיק לי.

  • צר לי, אבל אתה בכיין.
    אכלתי בכל סוגי חדרי האוכל בצבא, מהקרייה ועד השטח,
    מחיל האוויר ועד יחש”ם בדרום,
    וברור שיש נפילות אבל באופן כללי זה סביר.
    אלא אם כן אתה בכיין.
    זה פוסט מצחיק ללא ספק, וגם אני אוהב אוכל טוב ולא מעפן, אבל הגזמת.

  • אוי, אני זוכרת את הפתיתים האלו מימיי העגומים במוצבים נידחים בגוש קטיף. אני זוכרת גם את היום ששניצל התירס נשרף, אבל לעומת זאת, אצלנו בגדוד מעולם לא היתה עוגת שוקולד, לא חמה ולא קרה. עם זאת, הזיכרון הקולינרי הכי חזק שלי מהתקופה הזו הוא השבוע שבו מחירי הלחם המריאו, ואכלנו קרקרים בני עשר משימורים (הזיכרון הקולינרי החיובי הכי חזק הוא השבוע היחיד שהגיע מילקי שוקולד ולא שאריות שלא נמכרו של משהו בלתי אכיל כמו מילקי וניל או פרילי משמש).

  • אתה חולה

  • לי יש 2 זכרונות עגומים מהאוכל הצבאי:
    הראשון הוא בטירונות שם הגישו לנו את כל האוכל הקפוא בלי לחמם אותו, אם נכנסת בהתחלה קיבלת שניצל קר ואם הגעת לקראת הסוף הרווחת שניצל פושר.
    השני הוא בבסיס כשגילינו שהעוגה שאכלנו נאפתה בתבנית שלא שטפו ממנה את הסבון. מאז קראנו לעוגה “עוגת סבון” והרחנו אותה לפני כל אכילה.

  • הזכרון הטוב היחיד שלי מהמטבח הצבאי, הוא הפעם ההיא כשעשיתי מטבח ערב והיה קורנפלקס, והיה חלב.
    אני לא יודעת איך זה קרה, אני לא יודעת למה זה קרה ואני לא ודעת מי היה אחראי לכך שזה יקרה, אבל באותו הרגע, לראשונה מאז סיום הקורס, לקחתי צלחת פלסטיק כחולה וכף מלוכלכת, ואכלתי בחד”א. על הזדמנויות כאלה לא מוותרים.

  • […] עם דמעות צחוק בעיניים, ליטרלית, מצאתי את המתכון המושלם לפתיתים זרחניים בנוסח חדר אוכל צבאי. עשיתי אחד לאחד, ואללק, יצא […]

כתוב תגובה