טאפס

בסוף הפוסט מחכה לכם קינוח זוגי בטאפס, לא תקראו?

תגיד, גבר: אתה מכיר את הקטע הזה שאתה נמצא בתל אביב ובא לך גלידה? סיכוי גבוה שברחוב שלך יש רק יוגורטריה ומה שאתה יכול לקנות שם זה יוגורט עם או בלי גרנולה, אגוזים או חמוציות. אתה יכול להוסיף גם סילאן מלמעלה וזה יוצא נחמד כזה אבל בגדול שילמת הרבה על קינוח “בריא” ו”קליל” ו”עדין” ובינינו: היה עדיף שהיית שם יופלה בפריזר וזה היה יוצא יותר טעים.

יופלה אפרסק שובב ודובון דביל

בכל מקרה, עכשיו כשאתם איתי על אותו גל אתם בטח תסכימו איתי על שני דברים: א’ – אי אפשר לזרוק אבן בתל אביב בלי לפגוע ביוגורטריה כזאת, ואז מגישים תלונה במשטרה והשוטר שואל אותך למה אתה זורק אבנים באמצע עיר ומה הבעיה שלך, בנאדם? ב’ – עם כל הסיפור היפה הזה של הבריאות והטריות אני פה בשביל לאכול קינוח מתוק וקר ולא בשביל לבדוק כמה קוואקר בן-אדם יכול לאכול לפני שהוא מתחיל לזרוק אבנים על יוגורטריות.

בחלון לשנות השמונים שקוראים לו “התחנה המרכזית בכפר סבא” עדיין יש מקום עם שלט שמזמין את העוברים ושבים “ללקק בסבבה בפרוזן כפר סבא”. ב”פרוזן”, כמו שקראנו לו, היינו אוכלים שואות קולינריות כמו פרוזן יוגורט עם תות, חתיכות מרמלדה ושברים של עדשים.

כשהתבגרנו, הלכנו לחפש חידושים בתחום הגלידה ב”ג’לטריות”, אצל אנשים שהעמידו פנים שהם למדו בבתי ספר מיוחדים לגלידה באיטליה. במקומות כאלו שם המשחק היה להמציא טעמים חדשים כאילו היינו באיזו גלידריית שף: במקום גלידה בטעם וניל היינו אוכלים וניל מדגסקרי עם נגיעות קינמון, במקום גלידה בטעם קפה היינו מלקקים פרפה מקיאטו משויש בקקאו בלגי והל ולהרפתקנים שבינינו הייתה את האופציה להזמין סורבה אשכולית אדומה עם חמוציות וזרעי אניס, כי אם אתה יוצא מהארון לפחות תעשה את זה בסטייל.

משם עברנו ליוגורטריות. הקטע שם זה טוב טעם, אנינות ועדינות: בכוס קרטון (לעולם לא בוופל) מונחת תלולית יפה ועדינה של יוגורט, מלמעלה מפזרים בעדינות שברים של אגוזי לוז ופתיתי שוקולד ופחות מכפית של רוטב תותים שהוכן טרי-טרי מתותים שנקטפו היום (אבל יוגשו בעוד חודש). ככה הכל עדין וטרי ורגוע ואפשר לטעום את הטעם החמצמץ והעדין של היוגורט ובכל השכבות העדינות של הטעימים וממש להרגיש על הלשון את ההרגשה הזאת של “אלוהים אדירים שמישהו יפסיק את זה, אני נרקב משיעמום.”

בשביל שלא יהיה משעמם, הנה שלושה דובוני גומי צולבים את דובון גומי ישו

כאנטי-תזה לעדינות ולפשטות של היוגורטריות הקלאסיות הגיע TAPS, יעני – ברזים. אם תשאלו את היחצן שלהם הוא כנראה ידגיש את מה שלדעתו מצטלם טוב: היוגורט מגיע טרי (ולא באבקה), הפירות טריים ונחתכים במקום (חוץ מהפסיפלורה שמגיעה קפואה) והמחיר תחרותי. הוא יספר לכם שיש סניף ברחוב הארבעה בתל אביב וסניף בראשון לציון. הוא יספר לכם שיש שם 14 טעמים של יוגורט מחולקים ל-21 ברזים, 50 תוספות, 12 סוגי פירות ו-5 רטבים. הוא יספר לכם שהמחיר זה 10 אג’ לגרם, ימליץ לכם על ה”קטיפה האדומה” – ספק טעם של יוגורט וספק פרק של “יומן הנעל האדומה” – וישאיר את הפרט הכי מעניין בסוף: ב-TAPS הקטע הוא שאתה לוקח כוס, מוזג לעצמך את היוגורט, מוסיף לעצמך את התוספות ואת הרטבים ובגדול בונה לעצמך את הכיף של היום ואת כאב הבטן והחרטות של מחר בבוקר.

אחרי שסיימת לשחק, להעמיס, לאכול קצת עוד לפני ששילמת ואז להוסיף עוד טעם של יוגורט ומקופלת שלמה מלמעלה – אז אחרי כל זה – אתה הולך לקופה, ושם שוקלים את המפלצת שבנית ואתה משלם על פי המשקל, כמו בשוק.

אל תהיה בשוק

יש 14 טעמים של יוגורט, החל מ”טבעי” ו”וניל” הרגילים, דרך “טארט אפרסק-מנגו” ו”טארט פטל-רימונים”  ועד ל”פיסטוק” ו”מנטה אירית” ההזויים. בהנחה שאתם לא רוצים יוגורט בטעם קולגייט אתם תתרחקו מהמנטה האירית, ואתם גם לא באתם בשביל וניל – אתם פה בשביל השילובים המעניינים. המלצה שלי: טארט-אפרסק-פטל-מנגו-רימונים. דרך אגב: אין לי מושג מה זה טארט.

ועכשיו, בואו נשחק רגע עם המתמטיקה, כי זה משהו די קריטי כאן: אמרנו שיש 14 טעמים, מתוכם נתעלם משניים ונבחר שילוב של בין שניים לארבעה טעמים. יש 12 סוגי פירות אבל אם נתעלם בגסות מהפסיפלורה נישאר עם אחד-עשר סוגי פירות. מבחינת תוספות: חייבים לקחת פירורי מקופלת וחייבים לקחת מרשמלואים קטנים וגם דובון גומי אחד לפחות. חוץ מזה יש עוד 47 תוספות שאפשר להעמיס. נתחשב גם בחמישה רטבים ובשוקולד החם שברגע ששמים אותו על משהו קר הוא מתקשה, ונגיע לתוצאה הבאה:

אם החישוב שלי נכון, היוגורט הזה עובר את מהירות האור

כלומר, יש 86 אלף-ביליון-ביליון וריאציות שונות של יוגורט שאפשר לקחת. אפשר לעשות שילובים כמו יוגורט פטל-רימונים עם תותים ודובדבנים ורוטב תותים ולקבל מנה אדומה לגמרי. אפשר לקחת מנה שתפנק את הילד הפנימי שבך: ערמה של יוגורט שוקולד עם מקופלת, גליליות וופל, דובוני גומי, סוכריות צבעוניות והמטבעות שוקולד האלו עם הסוכריות מלמעלה. אפשר לקחת מרק שוקולד: להתעלם לגמרי מהיוגורט, לקחת מלא רוטב שוקולד ולשים עדשים במקום שקדי מרק. וחוץ מזה שאין שם שום דבר אלכוהולי, הכל לגמרי תלוי בדימיון שלכם. כל זה יעלה לכם 100 שקל לקילו, ובואו נודה בזה, זה יותר הגיוני מאשר להגיד 10 אג’ ל-100 גרם.

אבל הכי הגיוני זה לקחת חצי קילו של דובונים, מרשמלו וקורנפלקס מצופה שוקולד

פודגבר בעד צדק חברתי. בשביל מי שיקר לו לשלם סכום ששווה משהו כמו 600 מניות של טבע על טון של יוגורט המצאנו את התחרות הבאה: תמציאו את השילוב האולטימטיבי לדעתכם של יוגורט/גלידה, תוספות ורטבים, ותכתבו לנו: פה למטה בתגובות או בעמוד הפייסבוק שלנו. מי שילהיב אותנו עם הרעיון הכי מגניב יקבל פינוק זוגי חינם בטאפס, מתנה-חינם-אין-כסף. המקום השני יקבל תחושה של החמצה שתלווה אותו לאיזה שעתיים. על הזוכה נחליט עוד איזה שבועיים. בהצלחה!

טאפס: רחוב הארבעה 2 תל אביב, איפהשהו בראשון לציון וגם ב-http://www.tapstaps.com

סנדוויץ’ ברכה

בחיפה יש את סצנת האוכל הסטנדרטית בדומה לכל עיר: פלאפל, חומוס, שווארמה וכו’. אבל לחיפה יש גם תדמית של עיר קצת משונה וזה בא לידי ביטוי בהמון דוכני בורקס והמון סנדוויצ’יות (סנדוויץ’-בר בעגה המקומית). שזה קצת מוזר, כי בינינו, אתה רוצה סנדוויץ’? תכין לעצמך סנדוויץ’. אבל כמו שברכה אומרת: “פה זה לא סנדוויץ’, פה זה חוויה”. ואתם לא רוצים להתווכח עם ברכה, תאמינו לי.

כשנכנסים למוסד החיפאי הזה נוצרת מהר מאוד תחושה שנכנסתם לברכה למטבח. זה מקום קטן, מעוטר קרמיקות וינטג’ ופוסטרים של אוכל וינטג’ ומחירון וינטג’ – רק שאצל ברכה זה לא וינטג’, היא פשוט לא שיפצה את המקום כבר ממש הרבה זמן. בכל אופן, פה זה המטבח של ברכה. פה ברכה קובעת הכל. ואתם הולכים לעשות 3 טעויות גורליות.

זה הולך בערך ככה: אתם קצת מהססים בהזמנה או מבקשים תפריט או עושים תנועה מינימלית לא הכרחית – ברכה עולה עליכם שזאת פעם ראשונה. והיא שם כבר 40 שנה, חבר’ה. “אז למה רק עכשיו אתם באים לבקר? כבר 40 שנה אני מחכה לכם”. אתם תנסו לתרץ אבל זה ממש לא עובד על ברכה.

הטעות השנייה שאתם הולכים לעשות זה לחשוב שהבחירה בידכם. קשה לתאר כמה זה לא נכון. ברכה מוכנה להתפשר במקרים קיצוניים של אנשים שלא אוכלים בשר (“לא מבינה אנשים כאלה”) או לא מערבבים בשר וגבינה (“זה פשוט יותר טעים”). אבל תעשו לעצמכם טובה ואל תתווכחו יותר מדי. ברכה יודעת הכי טוב מה אתם אוהבים. ממה שהצלחתי להבין הכריך הקלאסי עולה 30 שקל ומכיל: מיונז, חריף, חסה, מלפפון חמוץ, עגבניה, סלמי ושינקן מטוגן עם גבינה.

כל זה רק כדי לתת לכם תחושה כוזבת שאולי אתם יודעים מה אתם רוצים

הטעות השלישית שאתם הולכים לעשות זה להזכיר לברכה כל סנדוויץ’ אחר שאכלתם בימי חייכם. כי אצל ברכה זה לא סנדוויץ’, זה חוויה (כבר אמרנו?). והלחם זה כמו עוגה. והרטבים עושים במקום. ו”אי אפשר להסביר מה כל כך טעים פה, זה בידיים שלי”. והעובדים של סנדוויץ’-בר מהכרמל באים לאכול אצלה בסוף המשמרת, והמנהל של “רובנ’ס ” בא לאכול אצלה בסתר ו”איזה שחקן טלויזיה מפורסם מת”א שאוכל פה 3 סנדוויצ’ים ו-4 קולה ואני מבינה איך הוא אוכל 3 סנדוויץ’ אבל לאן הולך הקולה?”

בסוף, אתם יוצאים מרוצים. כי הסנדוויץ’ של ברכה באמת מאוד טעים, ובגלל שברכה עשתה בעצמה את כל ההחלטות הקשות, את הסמול-טוק ואת האתנחות הקומיות. “ופעם הבאה אל תחכה עוד 40 שנה”. וברכה, מה עם איזה מסר למי שעדיין לא היה כאן? “שיעלה דחוף על מטוס סילון ויגיע לפה”

סנדוויץ’ ברכה, שבתאי לוי 12, חיפה

חביפיצה

אחת הבעיות הגדולות איתה מתמודדים אומנים בכל העולם, היא ההרגשה כבר שהמציאו הכל. הביטלס כבר הגיעו לכל שילובי הצלילים שנעימים לאוזן אנושית, וכל מה שנשאר לנו עכשיו זה שילובי צלילים שלא נעימים לאוזן אנושית (או בשפה המקצועית: דאב סטפ). האמנים הגדולים ציירו כבר לפני 200 שנה בכל סגנון אפשרי, מה שהפך את כל מה שבא אחרי זה לאמנות פוסט-מודרניסטית (או בשפה המקצועית: קשקושים של תינוק בן שנה).

וגם בתחום האוכל, נראה שכבר מזמן, כאנושות, עשינו הכל. ניסינו לאפות את כל מה שנאפה, לטגן את כל מה שמיטגן, לבשל את כל מה שמתבשל, ואח”כ גם לזנוח את כל השיטות האלה ולהכין הכל במיקרו. ניסינו לאכול כל חיה אפשרית, כל דבר שיוצא מכל חיה אפשרית, ניסינו זרעונים, נבטוטים, עלי בייבי (מישהו צריך להגיד את זה – זה עלים של מישהו שעישב את הגינה שלו), ביצים של דגים, דגים של ביצים, ניסינו הכל גם נא, גם מורתח, מפוסטר, עם קטשופ, בלי גלוטן. ואת הכל גם בתור גלידה.

נראה שהדבר היחיד שנשאר לנו זה לשלב. אפשר לקרוא לזה “בלנד”, למתג את זה כפיוז’ן, אבל בתכל’ס זה פשוט מחסור טוטאלי ביצירתיות ועודף מובהק של שעמום שהביא אותנו ל”הישגים” כמו המבורגר עם ביצת עין, וודקה עם רדבול, שקשוקה עם שעועית, והגרוע מכולם – אבטיח וגבינה בולגרית. מאוד בוגר מצידך, אנושות.

עוד שילוב שפשוט לא הולך ביחד

אותו שעמום ומחסור טוטאלי ביצירתיות (שאגב גרמו לנו לפתוח את הבלוג הזה) היו כנר לרגלינו בעודנו ממציאים את המאכל המיותר הבא – החביפּיצה (מחסור טוטאלי ביצירתיות ניכר גם בבחירת השם). רק דבר אחד הפתיע אותנו בכל הניסוי הזה – אשכרה יצא טעים.

החביפיצה™ היא בתכלס חביתה משודרגת, שעושים כשרוצים לפנק מישהו באמת. היא נראית מגניבה לגמרי, היא די משביעה ובמבחן טעימות מקצועי שערכנו בקרב 2 נבדקים משכבות זהות לחלוטין באוכלוסיה, התגובות נעו בין “וואלה זה טעים” ל-”וואלה זה די טעים”, שזה מרשים ביותר.

כל מה שתצטרכו כאן זה 3-4 ביצים, חצי עגבניה, חצי בצל, גבינה צהובה וממרח עגבניות מיובשות. תוספות נחמדות שישדרגו את המנה הן זיתים, פטריות, גבינה בולגרית, ועלי בזיליקום.

במחבת גדולה יחסית, מטגנים את הבצל עם כף יפה של שמן זית עד שהוא נהיה שקוף. גם את העגבניות נטגן אבל נוסיף אותן 2 דקות אחרי הבצל. בינתיים מקשקשים את הביצים עם מלח, באותה צורה שאתם מקשקשים חביתה, אבל עם יותר רגש. שופכים את הביצים, מחלישים לאש קטנה-בינונית ומכסים את המחבת עם מכסה (ואל תגידו לי שאין למחבת שלכם מכסה. לכל סיר יש מכסה).

בזמן הזה החביתה מתבשלת והופכת למין פשטידונת כזאת עם תחתית פריכה, שדי מזכירה במרקם פיצה. כשהחלק העליון של החביתה כבר די מגובש על עצמו (זה יקח בערך 7-10 דקות), מוסיפים את התוספות: אם יש לכם מזליפים קצת ממרח עגבניות מיובשות, מגררים את הגבינה מעל (עם פומפיה פשוטה), ומוסיפים זיתים או כל תוספת אחרת שבא לכם. נותנים לדבר הזה עוד 2 דקות להתגבש ומכבים את האש.

עכשיו חותכים כמו פיצה ומגישים על רקע קולות ההתפעלות של כל הנוכחים. מבטיח שתהיה התפעלות. ואם לא, לא נורא -  אנחנו כבר עובדים פה במרץ על הההמצאה הסודית הבאה. אני רק יכול לגלות שיהיה בזה חמאת בוטנים ופסטרמה.