קפה ברנש

איך בוחרים בית-קפה/פאב/מסעדה שיהיה אופטימלי לדייט? קודם צריך לבחור את הבחורה שתהיה אופטימלית לדייט. אם תשאלו גבר (מהסוג שקורא פודגבר), הבחורה האופטימלית תהיה כזאת שאפשר לאכול איתה איזה בורגר טוב בלי להתפדח אם המיונז נמרח לך על החולצה, כזאת שאפשר לשתות איתה בירה (מותר לה לשתות למברוסקו, אם זה מה שבא לה) בערב באמצע שבוע, כזאת שאפשר להביא אותה לערב עם קבוצה של חברים – ואם אפשר אז לשלב הכל ביחד ושהיא תסכים שתביא את החבר’ה ביחד איתך לדייט. במילים אחרות, הבחורה האידיאלית היא בחורה שקוראת פודגבר. אם תשאלו בחורה, ואני מתכוון לכל בחורה, הגבר האופטימלי זה אני.

היא אולי מחייכת, אבל בשבילה הוא רק פשרה

אם אתה מחפש מקום לשבת בו, כזה שתוכל להביא לשם את הבחורה הזאת או את החבר’ה; לאכול משהו קליל או אולי המבורגר; לשתות קפה עם משהו קטן בבוקר או לגמוע בירות במחירים של “מחוץ לתל אביב” – אז מצאתי מקום אחד כזה, והשם שלו אפילו קצת מזכיר את פודגבר – אני מדבר על “קפה ברנש” ברח’ בוגרשוב בתל אביב.

בגדול, כשסיפרו לי על המקום סיפרו לי על ההמבורגרים שלו, וזה עושה אותי קצת סקפטי: אם הייתי רוצה בורגר, הייתי הולך לבורגריה. מבית קפה אני מצפה בעיקר לארוחות בוקר. אבל בקפה ברנש הם מספרים על ערבי הבורגר שלהם (55 ש”ח כולל תוספת ובירה, ואנחנו מדברים על 220 גרם) ודווקא את ארוחות הבוקר הם יחסית מסתירים, אבל אולי זה קשור לזה שבאתי בערב.

רוקפור לא כל כך פוטוגנית (הלהקה, לא הגבינה)

התפריט מגוון יחסית, וכולל ארוחות בוקר (כאלה שמוגשות עד השעה 12, וכאלו שמוגשות כל היום [אבל רק עד אחת בצהריים – אני לא צוחק, תחפשו בתפריט את ה”בנדיקט”]), יש מנות צהריים (כמו הברנשבורגר, פסטות ומנות “רגילות” של בתי קפה) ויש גם בירנושים, ואני נשבע שלא אני המצאתי את המילה הזאת. בין הבירנושים יש גם את פוקצת היום – היום היא הייתה עם רוטב עגבניות, מוצרלה וזיתים.

פוקצת היום: פיצה

הבורגר – סליחה, הברנשבורגר, שהגיע מדיום ועם רוקפור מעל (הגבינה, לא הלהקה) לא אכזב – הוא הגיע בלחמניה מתקתקה, שמזכירה קצת את הלחמניות של מוזס, ולידו, בצלוחית קטנה, הגיע גם “איולי הבית” (ערבבנו מיונז עם שום – ברנשיונז עם ברנשום – ויצא טעים). הזמנו גם “אינגליש ברקפסט” (שזה שם הגיוני בדיוק כמו Arukhat Boker Anglit) שזו בדיוק הארוחה שאתה לא תעז להכין לעצמך בבית: פעמיים ביצת עין, ערמת שעועית, עגבניות צלויות, בצל צלוי ותפוחי אדמה צלויים (כל אחד בנפרד) ומנצחת על הכל נקניקיה דשנה (ברנשניקיה?). מצד אחד זו ארוחת בוקר פשוטה וקלאסית. מצד שני הנקניקיה מספיק גדולה בשביל שתרגיש קצת לא בנוח כשאתה אוכל אותה.

אתה מרגיש בנוח?

גם בארוחת הבוקר וגם בבורגר אין משהו יוצא מן הכלל – זה לא שהם יכולים ללמד את הבורגריות הותיקות משהו חדש על בשר וזה לא שיש פה פטנט חדש שאנחנו לא מכירים. השוס פה זה האווירה והתמחור שמשדרים לך “תהנה, תשב כמה זמן שבא לך, זה לא תל אביב פה – מקסימום הוד השרון”. השוס הבאמת גדול זה שזה לא בהוד השרון.

זה בתל אביב, ויש סטלה מהחבית בפחות מ-30 ש”ח כולל טיפ, וארוחות בוקר ב-24 שקל (המתוחכמות יותר מגיעות עד 40), ובורגר שמתמודד בכבוד מול בורגרים אחרים עם שם מוכר – כל מה שבחורה רוצה שיהיה בדייט. אם הגעתם לשם ובכל זאת יש לה איזה מבט מדוכדך בעיניים, זה רק בגלל שאני לא שם.

היא כבר תנגב את הדמעות בשירותים

קפה ברנש – בוגרשוב 87, תל אביב.

פוסט אורח: סמבוסק הארזים בחורפיש

הנה פוסט אורח של בחור בשם סתיו אשורי. למה אתם קוראים אותו? כי הוא נודב לכתוב את הפוסט הזה בזמן שאנחנו בפודגבר עובדים ימים כלילות, או לפחות איזה רבע שעה מתישהו אם נמצא זמן, על לארגן לכם מתכונים פשוטים וכשרים לפסח שתוכלו להביא לסדר, או לפחות לארוחת שאריות של יום אחרי. ובנתיים – שיהיה לכם פסח כשר ושמח!

אני לא אוהב את פסח. זהו, אמרתי את זה. לא אוהב. אני לא יכול לסבול את יריעות הבד במעברים בסופר, את הנהירה ההמונית לטיולים, דוחק, מצות, ילדים, בכי, במבה כשרה לפסח, איכס… אני לא אומר שזה כזה קשה לעבור שבוע-שבועיים של חופש בלי לאכול דברים טעימים אבל אם כבר שחררו אותנו, הובילו אותנו במדבר, סגרו לנו פינה נחמדה עם קצת חול פה, קצת ים שם – לא מן הראוי שנוכל להתפנק באיזה סמבוסק? לכן, פודגברים יקרים, אני רוצה להמליץ לכם על סמבוסק הארזים – פינה שקטה (יחסית) של אוכל טוב בצפון, שאף פעם לא הצליחה לאכזב אותי.

כשהייתי בצבא, היינו מסתובבים המון על כביש הצפון – כוננויות, פגישות ובעיקר המון שטויות שדרשו נסיעה ברכב ששוקל 15 טון ושותה כמות זהה של דלק על חשבון משלם המיסים (שזה אני עכשיו, וזה מרגיז). בקיצור, בתקופה הזו של ההסתובבות בצפון, גיליתי עובדה מאוד מעניינת – כל הדרכים בגליל המערבי, לא משנה מאיפה אתה מגיע ולאן אתה נוסע, עוברות בחורפיש. וכשאתה נוסע כל כך הרבה, אתה נהיה רעב. וכשאתה רעב בחורפיש, יש רק אופציה אחת שהיא קונצנזוס בעולם הרעב-דרכים הגלילי: סמבוסק הארזים.

אולי הפעם נבדוק מה זה קישק? מה פתאום, בא לי כבש.

שולחנות וכסאות פלסטיק, מתקני מפיות של קוקה קולה ושלט כניסה עם תמונות מחוקות שמרמזות על התענוג שמצפה לכם – אם אתם רואים את כל אלו, ומריחים ריחות חזקים של טאבון דרוזי, סימן שהגעתם. אם לעומת זאת אתם מריחים ביוב ורואים שלט של “סמבוסק הארז”, קחו מהר רוורס. זו מלכודת תיירים איומה שלא כדאי לבקר בה. ותזהרו ברוורס כי תמיד יש שם ילד ונראה לי שזה אפילו אותו ילד כל פעם.

מכירים את הסמבוסק שאתם קונים בקפיטריה באוניברסיטה? אז זה לא זה.

הגעתם? כיף לכם- אתם עומדים לאכול את אחד המאפים היותר איכותיים שיש לארץ הזו להציע: סמבוסק דרוזי פריך עם בצק שלא חסכו ממנו טיפת שמן זית, תערובת כבש מושלמת ואם אתם בעניין, גבינה מלוחה שנותנת אחלה אדג’ למנה. העסק הזה מגיע כמובן עם קערת זיתים ביתית הכרחית, ואם אתם מטיילים עם מישהי שטוענת ש”כבד עליה כבש” יש כמה אופציות אחרות שאפילו לא שקלתי לבדוק, אבל אומרים לי פה שהן גם טעימות לאללה.

נייר כסף זה לא אופציה - הוא מגיע בכל מקרה.

כל הסיפור הזה במחירי צפון, שזה אומר משהו בין 11 ל-13 שקל למנה.  השמועות אומרות שהם יהיו פתוחים במהלך כל הפסח, אז אם יוצא לכם לטייל באזור ונחנקתם ממצות – שווה לבדוק.

קוביות

אני אתחיל עם קצת ארס-פואטיקה, וכולכם עשיתם לפחות שתי יחידות ספרות בתיכון אז אתם יודעים מה זה. כבר הרבה זמן לא פורסם שום דבר בפודגבר. ואם שבועיים לא נראה לכם כמו הרבה זמן – אז לפני שבועיים לרבקה בלאק לא היו 66 מיליון צפיות. אפשר לתת תירוצים: ההוא היה בחו”ל, להוא הייתה תקופת מבחנים, אבל השורה התחתונה היא שלא היה לנו שום דבר שנון לכתוב כבר שבועיים. שזה בול כמו לכתוב בשביל ארץ נהדרת.

מטורפת עלייך.

אבל כשממליצים לי בחום על מסעדה, והמחירים מגניבים, ויש תעלול שיווקי שמצטלם יפה, ומגוון אלכוהול מעניין, ואני בדיוק מוצא את עצמי לידה ורעב, זה סימן. למסעדה קוראים קוביות, והמחירים הם בין 30 ל-60 ש”ח לסוג של עסקית שתקפה בכל שעה, והכל שם בצורת קוביות, ויש כל מני בירות שאתם בטח זוכרים מהפסטיבירה, והיא נמצאת ממש על כיכר רבין. חדי העין שמו לב לתקבולת המשלימה שעשיתי כאן, כמו שלמדנו בבגרות בתנ”ך.

הקונץ פה הוא כזה: אתם בוחרים בשר ומשלמים על פיו (החל משניצל/חזה עוף ב-30 ש”ח ועד פילה בקר או אנטרקוט ב-50 ש”ח), ומקבלים ליד צ’יפס וסלט ירוק. הכל חתוך לקוביות, ועל השולחן אין בכלל סכין, רק מזלגות וקוביות. והמנות לא קטנות – 250 גרם פילה בקר זה לא מעט.

אבל 250 מ"ל עראק זה הרבה יותר מדי

האווירה היא כמצופה ממקום כזה, שבמקור היה אמור להיות פלאפליה אבל עשו ממנו משהו הרבה יותר טוב. השאירו את הכסאות בחוץ ואת הבר בפנים והעיפו את הקערות עם הטחינה. השאירו מקום נקי ומסודר (אז אפשר להביא בחורות ואפילו לקנות להן בקבוק למברוסקו בשלושים ומשהו שקל) תוך כדי שמשדרים אווירה מספיק לא מחייבת בשביל שתוכל לבוא עם חברים (ולשבת על בקבוק מקשוף במחיר היותר מסבבה של שלושים ומשהו שקל). אבל לא באנו לדבר על אווירה – באנו לדבר על בשר. הזמנו שייטל, ב-40 ש”ח, קיבלנו בדיוק את מה שהזמנו – טעם מרוכז וחזק של בשר בקר. עשוי במידה ולא מתחבא מאחורי שום רוטב ושום תיבול מלבד מלח ופלפל. אולי קצת מתחבא מאחורי צורת ההגשה – אבל זה הקונץ של המקום.

לתוספת אפשר לבחור בין קוביות צ’יפס, קוביות תפוח אדמה או קוביות אורז. אין לי מושג מה זה קוביית אורז, אבל הצ’יפס היה אדיר, אז לא שווה לבדוק. אני לא אדבר הרבה על הצ’יפס, כי זה רק צ’יפס, אבל הוא נכנס לשמן רק אחרי שהזמנתי – וזה כבר חלק חשוב מהסיפור – והיה ממש טעים.

בשר!

הזמנו גם נתח קצבים – סוג של ספיישל ב-60 ש”ח. אם לשייטל היה טעם חזק של בשר – הנתח קצבים היה כאילו פינוקיו היה עשוי מפרה, והוא התעורר לחיים בתוך הפה שלי. אולי לא הייתי בוטה מספיק – זה היה כאילו אני הייתי סבתא של כיפה אדומה, וכיפה אדומה באה לבקר אותי והביאה לי סל מלא בבשר, ואז הגיע השועל ואני בעטתי בו, כי אף אחד לא יקח ממני את הבשר שלי. אולי אני ציורי מדי – היה לי ממש טעים. לקינוח תקבלו קוביית שוקולד – ותגידו שפודגבר אמר שהשוקולד באריזה האדומה טעים יותר.

מלח, פלפל, אש ובשר.

לסיכום: יש פה אוכל מצוין, במנות גדולות יחסית, במחיר הוגן, באווירה שכונתית ועם אלכוהול במחירים מצויינים. נקודות לשיפור: תעיפו את הסלט מהצלחת שלי, ותשימו איזה חוברת הוראות בשביל שנדע לפתור את הקוביה ההונגרית. ואם אתם רוצים לצאת בכלל מוזרים: תוסיפו מנה לתפריט בשם “הקוביה ההונגרית” שתהיה פשוט קוביה גדולה של סלמי.

קוביות, מלכי ישראל 8, תל אביב.