ארכיון: November, 2010

מחניודה, ירושלים

06/11/2010
2 תגובות

“אוי, הירושלמים האלה, איזה מוזרים ומגניבים הם עם כל המקומות הקטנים והחמודים שאפשר לאכול בהם. ויש פה גם המון אוכל אותנטי! איזה כיף לאכול במסעדה ליד השוק שמבשלים כל יום את מה שיש היום בשוק וזה טרי וטעים ויאווו איזה אווירה מגניבה יש פה!”

זה כנראה מה שאנשים מאחורי “מחניודה” רצו שאנשים שאחרי ארוחה במחניודה יגידו. זה המסר שמעבירים האנשים שיושבים בחוץ עם קוקטייל ורוד בכוס שמפניה, זה המסר שמעבירים הכסאות, הצלחות והסכינים (שנלקחו, רובם ככולם, מאתר “אגורה”), זה המסר שמעבירה המלצרית החבר’המנית-מאולצת שרקדה לצלילי בום-פם בדרך לשולחן. וזה גם המסר שעובר ממנות עם שמות כמו “נמר דרקון נו תזמינו כבר”.

נו, תפסיקו להתמזמז על הבר ותזמינו כבר

מחניודה היא לא מלכודת תיירים קלאסית. היא לא מקום שמחכה לך בכניסה לשוק ומוכר לך חומוס מקופסא ב25 שקל “כי זה אותנטי”. זה מקום שמכריח אותך להזמין מקום שבוע מראש, ומוכר לך סיפור של תפריט משתנה יומי (אז איך זה שהתפריט שהיה בפועל במסעדה זהה אחד לאחד לתפריט לדוגמה שראיתי באינטרנט?). המוזיקה חזקה מדי והמנות קטנטנות, אבל היי – טעימות רצח.

התחלקנו ארבעתנו בארבע מנות: “פסטה ארבעת השערים”, “פולנטה רכה, אספרגוס, ראגו פטריות וים פרמז’ן”, “חמשוקה טחיגורט קבב מפורק ויאללה לנגב” ו”אני אוכל שווארמה אצל השמן ליד השוק אחר כך”. האחרונה כמובן לא כתובה בתפריט אבל בגדול היא הכי משתלמת.

כי אף אחד לא יאכל שווארמה אצל "הספורטאי", או "המתחשב באיכות הסביבה"

הפולנטה, שהגיעה בתוך צנצנת, תוארה על ידי המלצרית כ”מנת הדגל של המסעדה”, ובצדק. ב-42 שקל מקבלים צנצנת של פולנטה (זה משהו מתירס והידע שלי נעצר כאן) עם חתיכות של פטריות, אספרגוס מדי פעם, נגיעות כיפיות של שום ומספיק פרמז’ן בשביל שיהיה טעים (אין דבר כזה יותר מדי). זה משהו שאני כנראה לא אמצא את עצמי מבשל בבית (Challenge Accepted!). במנה הזאת רואים את הפוטנציאל הלא ממומש של המסעדה – אנחנו יכולים לתת לך אוכל פשוט וטעים ובכל זאת מורכב ומעניין.

פסטה ארבעת השערים – פסטה ארוכה ורחבה תוצרת בית עם עגבניות, קישואים ושמן זית. המנה הכי גדולה מבין המנות שקיבלנו הייתה טעימה בדיוק לא מספיק בשביל 54 השקלים שנלקחו תמורתה. זה מאוד נחמד שדואגים לקלף את העגבניות לפני ששמים אותם ברוטב ונותנים לזה שם בצרפתית שלא תפסתי, אבל היצירתיות לא בדיוק בוהקת מהמנה הזאת.

לא כל כך חושבת מחוץ לקופסה

חמשוקה טחיגורט קבב מפורק ויאללה לנגב – שבעיקר בלבלה אותי בגלל שלא היה שום רמז לביצה (רגע…) הייתה טעימה. זו בעצם מנת חומוס בשר (קטנה) מוגשת על מחבת שקשוקה (קטנה)  עם עגבניות שרי (קטנות) ופיתה מהסוג הקטן. הרגישו את נגיעות היוגורט, הבשר היה טעים והמנה הייתה שילוב מאוד מוצלח של טעמים אבל אין דרך לצאת מכאן לא פראייר – שילמתי 45 שקל על מה שבחומוסיות אחרות מקבלים בתור תוספת אם נשארת רעב.

הייתי אוכל 4 כאלה אם זה לא היה עולה לי 200 שקל

אין מה להגיד, גבר לא יסתפק ב”חמשוקה קבב”, אלא בחומוס, ושקשוקה, וקבב. ופרגיות. ובירה. קיבלנו על חשבון הבית גם מנה של טטאקי טונה עם תאנים ואפונה וואסאבי (שזה תוספת מעניינת מסצנת הפיצוחים). אני לא חובב דגים אז אני רק אגיד שזו מנה באמת קטנטנה, אבל סחטיין על הפינוק.

סיימנו את הארוחה עם חשבון של יותר מ-200 שקל כולל שתייה וטיפ, לא כולל מנה שווארמה בפיתה אצל השמן ליד, לשלושה אנשים שנשארו רעבים. המקום הזה אולי טוב אם המסר שאתה מנסה להעביר לבחורה זה שאתה בסדר עם לשלם הרבה ולקבל מעט. במקרה הזה, אני מאחל לך שלא תקבל בכלל. למי שרוצה לאכול ארוחת צהריים טובה והוא בירושלים, אין כמו שווארמה.

מחניודה, בית יעקב 10 ירושלים (שתי דקות מהשוק).

06/11/2010
2 תגובות

תגיות: ,

פוקצ’ה

04/11/2010
3 תגובות

מה כותבים בפוסט הראשון של בלוג אוכל לגברים? מחפשים משהו שייצג את הבלוג כמו שצריך? כותבים מלא בדיחות מתחכמות בשביל למשוך תשומת לב? עושים המון טעויות של מתחילים? כנראה שכן.

אז בואו נתחיל עם פוקצ’ה. לחם איטלקי מגניב רצח שמכינים ברבע שעה עבודה (ושעתיים התפחה ועשרים דקות בתנור, אבל אתם יכולים לשבת מול הטלויזיה בזמן הזה) ומחסלים גם תוך רבע שעה. “מה כל כך גברי בפוקצ’ה?” אני שומע אתכם שואלים (אני לא, זו צורת ביטוי), אז דווקא די הרבה: זה לחם, קל להכין, טעים לאכול. אם זה לא מספיק, אז הפוד-גבר מכין כזה, סבבה? בנות מתות על זה.

סבבה, נתחיל. תרשמו: קילו קמח, קוביית שמרים טריים (קוראים לזה שמרית וזה מגיע עטוף בנייר כסף), שמן זית, מלח וסוכר. זה כל מה שצריך בשביל הבצק. לתוספות: עוד שמן זית, מלא שום ובצל אחד. אפשר גם להתפרע עם התוספות אבל קודם שהבצק יצא לכם כמו שצריך לפני שאתם דוחפים את הסלרי שלכם לכל מקום.

סלרי, שתלטן עלוב שכמותו

נתחיל. תשימו את השמרים בקערה גדולה, תפוררו אותם קצת עם היד ותוסיפו 3 כוסות מים פושרים-חמימים. זה צריך להיות חם מספיק בשביל להעיר את השמרים אבל לא חם מדי בשביל לשרוף אותם. פשוט תזכרו ששמרים זה בעצם יצורים חיים (שחיים רק בשביל להתפיח לחם) והכל יהיה בסדר. תוסיפו 4 כפות סוכר, 4 כפות שמן זית וכף מלח בסדר הזה, כי סוכר זה אוכל לשמרים ומלח הורג אותם. עכשיו תכניסו את היד פנימה ותערבבו. כן, עם היד.

שטפתם ידיים קודם, כן?

עכשיו לאט לאט מוסיפים את הקמח ומערבבים, עדיין עם היד. עם הערבוב העיסה תהפוך לבצק, ואז לבצק דביק, ואז תוכלו להגיד בגאווה “איזה כיף, אני לש בצק!”. כשהבצק נראה יחסית אחיד ומרגיש כמו גוש דבק שאף פעם לא ירד לכם מהיד – זה סימן שהוא מוכן. תשאירו את הבצק בקערה, תעטפו את הקערה בניילון נצמד ותנו לבצק לנוח שעתיים.

וכעבור שעתיים

כשתחזרו אחרי שעה וחצי, כי אתם חסרי סבלנות, ותראו שהשמרים גרמו לבצק לתפוח פי שלוש כמעט, לצאת מהקערה וללכלך את כל המטבח. זה סימן לשני דברים. א’ – איזה מגניב זה שמרים, ב’ – בפעם הבאה תשתמשו בקערה גדולה יותר. עכשיו זה הזמן לכתוש המון שום, להכין מלח גס (אפשר גם מלח שולחן, אבל אז הוא יקלל פחות), לחתוך בצל לפרוסות דקיקות ולחשוב על איזה עוד תוספות אתם רוצים. זה יצא מאוד טעים גם ככה, אבל אפשר להוסיף ירקות, גבינות, תבלינים… תתחילו קלאסי ותתפרעו אחר כך.

את התנור מחממים ל-180 מעלות (תבקשו עזרה ממבוגר אחראי אם זו הפעם הראשונה שאתם נוגעים בתנור, כי כבר 20 שנה אתם אוכלים רק ‘מנה חמה’) ועל שתי תבניות אפייה מניחים נייר אפייה, ומעליו מטפטפים קצת שמן זית. שתי תבניות אפייה כי החומרים יספיקו לשתי פוקצ’ות. ולמה שתי פוקצ’ות? יש שתי סיבות. קודם כל, כי קשה לי להאמין שאני אראה מישהו שמשתמש בחצי קוביית שמרים, חצי שקית קמח וכוס וחצי של מים. וחוצמזה – זה יצא כל כך טעים שאתם קצת תכעסו על עצמכם שלא הכנתם ארבע פוקצ’ות.

אז תשימו חצי מהבצק על כל תבנית, תמתחו אותו עם הידיים לאורך כל התבנית, ותתחילו לשחק עם התוספות שהכנתם מקודם. חלק מהקסם טמון בזה שדוחפים את השום והמלח לאמצע הבצק. וזה מגניב להעמיס המון בצל. מעל הכל תטפטפו עוד קצת שמן זית, ואז לתנור לעשרים דקות, אבל תבדקו שוב אחרי 17 דקות, ליתר בטחון.

מגניב, ראיתם מה קרה? אפיתם לחם. והוא גם יצא ממש טעים. ובא לכם לאכול הכל לבד ככה. אם אתם בכל זאת מגישים את זה למישהי (או מישהו, אני לא שופט) אז הנה כמה הצעות הגשה: לשים בקערה קטנה שמן זית וחומץ בלסמי ולטבול. לשים בקערה אחרת עגבניות קצוצות ממש דק ושום, גם לטבול (פוקצ’ה מטבילין פעמיים). אפשר גם למרוח גבינת שמנת, לנגב עם זה חומוס. לעטוף בזה שווארמה. מה שבא.

אז הנה, מתכון שאפשר לסגור בערך ב-15 שקל ו-20 דקות עבודה ואחרי זה לכתוב על זה באינטרנט ולצאת גבר. יאללה, אני חוזר להתכונן לאודישנים של מאסטר שף.

04/11/2010
3 תגובות

תגיות: , , ,

עמוד:«1234