תגית: מסעדה

קפה סרוסי

מה הופך מקום לאסלי? דבר ראשון, צריך להיות לו שם עממי. רצוי מאוד שם שנושבת בו רוח מזרחית. “הסביח של עובד”, “הפלאפל של ז’קו”. לא תראו הרבה “חומוסיית גולדמן-זקס”. אין מה לעשות – גולדמן זה שם מתאים אולי אם אתם מציעים ביטוח חיים אסלי. בחרו שם פשוט, ללא משחקי מילים, רצוי ללא אנגלית (שם מזרחי שכתוב באנגלית = מספרה). כך ש”קפה סרוסי” זו כבר התחלה טובה.

לרוב תשמעו עליו ממישהו עם המלצה שלא ברור מה טומנת בחובה (“תגיד לו שאבי מדפוס יוסי שלח אותך”). אבל מקומות אסליים באמת, אפשר לזהות מרחוק. כשהמולה ואוכל מתחברים (חוץ מב”טעם העיר”) זה סימן טוב. בימי שישי, כל באר שבע יושבת אצל סרוסי על כסאות וטוחנת אוכל טוניסאי. השלט אפילו נותן לזה גוון ממלכתי משהו: “ימי שישי – אפרטיף”.

העיר העתיקה בבאר שבע מלאה במקומות אסליים. זה אזור נפלא שלא נחתה בו רגלם של הרשתות והזכיינויות. בזמן שאלה מתקוטטים זה בזה בקניוני ענק שצריך מפה כדי להתמצא בהם, ואנגלית ברמה של כיתה א’ כדי להעריך אותם (“BIG”, “ONE”, “SHOP”, “PUT-MONEY-HERE”). העיר העתיקה מלאה מקומות אמיתיים – חנויות חשמל עתיקות, סנדלריות, חנויות בגדים שכוללות את המילה “אלגנט” בשם שלהם, מעדניות רוסיות בגדלים שלא הכרתם וכמובן, אוכל. כזה אמיתי, שנמצא שם כבר עשרות שנים.

מיד שנכנסנו לסרוסי קפץ עלינו בחור מקסים שבירך אותנו, סידר לנו שולחן וניקה אותו. רק אחר כך גילינו שהוא לא עובד שם בכלל. המלצרית שדווקא כן עובדת שם, לא ידעה מילה בעברית.
אז שאלנו את סרוסי מה יש לאכול, ופה חברים, מגיע הסימן המעיד השלישי למקום אסלי – יש רק מנה אחת. פעם ביקשתם פלאפל אצל עובד? ניסיתם את השווארמה של “חצות” בירושלים? או את הצ’יפס הלא-מסולסל של הבורגר ראנץ’? בדיוק. מי שמרגיש בטוח בקוסקוס שלו, לא צריך מסיחים.

הסימן הרביעי למקום אסלי – שלט של “טוטו” שהותקן בשלהי שנות השישים

אז יש רק קוסקוס, מה שפישט מאוד את ההזמנה: שלוש פעמים קוסקוס. החבר הרביעי לא היה כל כך בטוח. “אני צריך לחשוב כמה דקות”. כשהמלצר חזר פעם נוספת נפלה ההחלטה: קוסקוס. בחירה מצויינת.

טוב, בטח הבנתם שאם הגענו עד לפה כנראה שהקוסקוס טעים. אז כן. הקוסקוס אמיתי ומלא טעם, המרק ירקות מתקתק ומושלם, וקציצת הבקר שהוגשה ליד, עם מלא ירוקים בתוכה, השלימה שלושער לתוך הבטן שלי.

30 שקל עולה העניין, וכשרצינו להשאיר טיפ, סרוסי פשוט אמר לנו לתת את זה ישר למלצרית. בחור אסלי.

קפה סרוסי, החלוץ 110, עיר עתיקה באר שבע.

23/02/2011

תגיות: , , , ,

גיבורגבר פודבורגר – בר גוריון, סניף הרצליה

המבורגר ממאתיים שמונים גרם של בשר בקר וטלה, צ’יפס, חצי ליטר גולדסטאר, ארבע כוסות גזוז בטעמים, וארבעה ליטרים של מים; כל זה ב25 שקל. נשמע מגניב – מה הקאץ’? הקאץ’ מגיע בדמות 2 גרם של מה שבבר גוריון קוראים “הפלפל הסודני הכי חריף בארץ”.

גיבורבורגר

כי "המסתנן מדרפור שהורס אותך מבפנים" זה שם מאוד טעון פוליטית

הטריק הזה, שזמין בסניף הרצליה של בר גוריון לכבוד יומולדת שנה של הסניף, הולך ככה: אתה מזמין את ההמבורגר החריף, מקבל מיד ערמת כוסות מים והר של מיונז, מקבל מבט מלא רחמים מהבחור שבבר ולבסוף מקבל גם את הקציצה. הם קוראים לזה גיבורבורגר. זה נשמע תמים. זה נשמע כמו שיכול אותיות של “ברבי וגור-גור”, אבל זה לא.

ברבי וגור גור

ברבי וגור-גור

אני נשבע לכם, רק מלכתוב על זה אני מרגיש שוב את החריפות מתפשטת. בכל מקרה: אם הזמנת את הכריך, נתת ביס, הבנת את הטעות שלך וויתרת על הכבוד שלך; תיאלץ לשלם 38 ש”ח. אם סיימת, תקבל בחינם את ההמבורגר. ואז תוכל להבין בדיוק למה התכוונו הבילויים כשהם שרו “אני מקיא כי קיבלתי אסלה בחינם, ובחילה בחינם, והרבה.”

תבינו, אני אוהב חריף. לא אהבה במובן של “חריף, אתה משלים אותי. אתה כל מה שאני רוצה להיות.” אבל בכל זאת. בטח כבר קראתם דברים שכבר כתבתי פה והבנתם שתשימו חופן פלפל צ’ומה על כל דבר ואני אוכל אותו (תוציאו את הבדיחות הגסות והמלוכלכות האלו מהראש שלכם, סוטים). ובכל זאת, אחרי חצי דרך, נראיתי (והרגשתי) כמו יולדת. קומפלט עם דמעות בעיניים, כאבים בבטן וצעקות “מה עשית לי, משה? אני רוצה להתגרש!” (זה ההורמונים מדברים, משה. אל תתרגש).

שאלתי על יחסי הזכייה בעניין הזה. מסתבר שהישראלי הממוצע לא מוותר בקלות. מסתבר שלהרבה אנשים (ואני ביניהם) עדיף להתעורר מכאבים באמצע הלילה מאשר להוציא את הארנק ולשלם “קנס יציאה” על ההמבורגר. מסתבר גם, דרך אגב, ששכחתי את הארנק בבית אז לא הייתה לי בררה.

גיבורבורגר

סיימת - לא שילמת. לא סיימת - ניצלת בנס.

בואו נעשה תרגיל קטן במתמטיקה. מדען בשם סקוביל המציא שיטה לתת דרגת חריפות למאכלים. טבסקו מקבל 2500-8000 סקובילים, נקניק פפרוני מקבל 100 סקובילים. פלפלים חריפים נפוצים הם איפהשהו בין 10,000 ל-100,000 סקובילים. בואו נניח שהפלפל הסודני הזה הוא 30,000 סקובילים, כי אין לי מושג איך קוראים לזה באנגלית אז אני לא יודע למצוא מספר אמיתי. 30,000 סקובילים כפול 2 גרם פלפל סודני לחלק ל-280 גרם של בשר, שווה בערך למאתיים עשרים וולט שהיו לי על הלשון, השפתיים, ובתוך הבטן.

אני די בטוח שברגע מסויים דיממתי מהעיניים. אני סבור לחלוטין שהמעיים שלי במצב של כוויות דרגה 2. אני לגמרי הייתי שיכור מחריפות. הבירה ששתיתי התאדתה ברגע שהיא נגעה בלשון. איך לומר, זה לא הרגיש טוב. ובכל זאת: הצלחתי את זה! התחמקתי מלשלם על משהו שכנראה היה עדיף להתחמק מלאכול אותו.

כמובן, יש גם אופציות שפויות יותר בבר-גוריון. כמו להזמין המבורגר רגיל. או להזמין המבורגר חריף רצח ולתת אותו להומלס.

איזה גבר יצאתי. אני הולך לטבול את הלשון במלא יוגורט.

21/12/2010

תגיות: , , , , ,

מסעדת פאפא’ס

ארבעה מטרים מרח’ אלנבי (בתל אביב, כן? שלא תמצאו את עצמכם בחדרה או משהו), ממש איפה שאי אפשר למצוא חניה, חצי דקה משוק הכרמל ומרחק יריקה מכיכר מגן דוד, יש מסעדה איטלקית אדירה בשם Pappa’s. כאילו, הם קוראים לעצמם טרטוריה אבל זו בעצם מסעדה.

לא בתמונה: הומלסים, המשיח מתל אביב וקו 25

עכשיו, בגלל שאני שמוק פסימיסט שאוהב להסתכל על חצי הכוס הריקה, ואז לשבור את הכוס ואת כל השאר הכלים שעל השולחן (ואז לבכות בלילה לתוך הכרית, אבל לא משנה עכשיו) אז אני אתחיל מהדברים הרעים שיש לי להגיד על המקום הזה: הפיצה שאכלתי לא הייתה טעימה כמו הפסטה, והם לא זיהו שאני בלוגר אוכל מפורסם ובעל כבוד ועוצמה ולכן לא פינקו אותי בשתייה וקינוחים על חשבון הבית. (הם אפילו נתנו לי חשבון בסוף! חוצפה!)

אבל כן, זה הדבר היחידי הרע שאני יכול להגיד על המקום הזה. למנה ראשונה אכלנו ארנצ’יני (באיטלקית: תפוזים קטנים) שעלו לנו 22 ש”ח לשני כדורי אורז גדולים ויפים עם מוצרלה בפנים ורוטב עגבניות בחוץ. איזה כיפים הם היו, הייתי אוכל בכיף עשרים כאלה. זו מנה יחסית פשוטה וטעימה, אז במקום לתאר את הריחות והטעמים (מריח טוב, טעים) אני אשאיר אתכם עם התמונה הבאה.

ובזיליקום, היה גם עלה אחד של בזיליקום

התמונה הזאת הזכירה לי עוד משהו שקצת הפריע לי בפאפא’ס, קשה לצלם בתאורה הקצת חשוכה שיש שם. למנות העיקריות הזמנו פיצה עם רוטב ירוק בשם ספינצ’י שעלתה, אם אני זוכר נכון, 42 ש”ח. על הפיצה עצמה אין הרבה מה להגיד (או כמו שהנסיינית תיארה את המנה: “טעים, טעים כזה, טעים.”) אבל המלצרית שהביאה אותה הייתה סבבה לגמרי; היא סיפרה לנו שהביאו סלייסר חדש לפיצה והיא מאוד מתרגשת ממנו, ושהיינו צריכים לראות כמה היא התרגשה כשהם קיבלו מטאטא חדש. במאמר מוסגר אני אספר שאם יש משהו שאני יותר אוהב מלספר בדיחות קרש למלצרים, זה כשמחזירים לי באותה מטבע. במאמר פחות מוסגר אני אגיד שהשירות היה סבבה לגמרי.

פעמוניות עם אספרגוס וקטלי חזיר - לא אשמתי, ככה הם רושמים

נעבור למנות הפסטה, שמגיעות בשני גדלים. המנות הקטנות מתומחרות בין 28 ל-38 ש”ח, הגדולות בין 48 ל-68 ש”ח. כשהמנות היקרות יותר הן המנות עם השרימפס או הסרטנים או כל מני דברים כאלה שאני אלרגי אליהם. מנת הקמפנלי אספרגוס, בייקון ואפונה הייתה הצלחה. תנו לי לענות על השאלה הכי דחופה שלכם: קמפנלי זה פעמוניות באיטלקית. מנה מגניבה עם טעם מעושן חזק ופסטה איכותית וטרייה. הם גם היו נדיבים בכמות הבשר והאספרגוס – נדיבות בפסטה זה חשוב.

ניוקי פטריות וטרטופו, כלומר פטריות וכמהין, היה מצוין. הכמהין נתנו טעם פטרייתי חזק ומודגש שעשה את המנה הזאת מאוד רחוקה מהפסטה שמנת פטריות שאתם מכירים מהבית קפה שליד הבית. הרוטב לא היה על בסיס שמנת אלא על טהרת הפטריות. קצת פיקנטי ומאוד טעים. אני לא אוהב כל כך להזמין ניוקי במסעדות כי מסעדות אוהבות להתקמצן עליו. לא בפאפא’ס. המנה הגדולה, ב-48 ש”ח, הייתה נדיבה ומספקת.

רדיאטורי עם חזה אווז ברוטב שמנת פטריות היו גם מצויינים. לא שזה טריוויאלי – שמנת זו אחלה דרך לטבח להגיד “אין לי שום דבר יצירתי להכין אז אני פשוט אשפוך פה מיכל שמנת”. לא, לא ניסחתי את זה מספיק כמו אייל שני, התכוונתי: “כשהשמנת חונקת את הפסטה זה כמו עובדת זרה שחונקת תינוק שאך נולד”. אייל, אתה שף גאון אבל בן אדם מופרע.

לגמרי, אבל לגמרי סטיתי מהנושא. היה טעים, כן? למרות שזה רוטב שמנת. ולמרות שהמנה הזאת מזכירה בשם ובמראה את הקמפנלי מלפני שתי פסקאות (כי חזה אווז זה תחליף כשר לבייקון, לא?) באו לידי ביטוי טעמים אחרים לגמרי, שעשו מאוד שמח על הלשון ובבטן והצדיקו בקלות את 58 השקלים ששולמו על המנה.

רדיאטורי. באיטלקית: הדבר הזה ששמו לך בש"ג כששמרת ובמקום לחמם עשה קולות של טפטופים כאילו הוא עומד להתפוצץ עליך, אבל זה מגיע לך כי במקום לשמור עשית סודוקו.

על פי האתר שלהם, יש גם עיסקיות צהריים שכוללות שתייה ומנה ראשונה במחיר של העיקרית. יש גם ארוחה זוגית ב-160 שקל למתפנקים. האתר שלהם גם סיפק לי את רוב התמונות, אבל זה כי כל מה שצילמתי שם יצא חשוך. ממליץ בחום. וכדאי מאוד שבפעם הבאה שאני שם אני אקבל משהו על הבית. דיר באלאק.

פאפא’ס, רח’ הלל הזקן 12 ת”א

25/11/2010

תגיות: , , , ,

עמוד:«12